שמואל א ב:ט קבלה: פרדס רמונים, מגלה עמוקות וזוהר חדש

כמו שבמדת החסד מעלת הויתור שלא להבחין בין צדיק לרשע בין עובד אלקים ללא עבדו, לענין השפע והמזון. כן למדת הגבורה מעלת הקפיצה שלא להשפיע אלא במדת הדין הקשה למי שעמד בנסיון ונתנסה על ידה. כענין יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח לעבודת קונו בהיותו בתוקף גבורתו בן ל"ז שנה ואז יש בידה להשכיר. ומדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כענין שארז"ל (בב"ק דף נ') ע"פ וסביביו נשערה מאד. וכאשר יחטא איש יצא הקצף מלפניה ויאבדנו כרגע. ולהיות כי אין א' משני קצוות האלה כוונת בריאת העולם ולא בעל הקצוות שלם כאשר נבאר. הוכרח להיות בין ב' הקצוות מכריע והוא קו הרחמים, כי מצד החסד מיימינים לכף זכות, ומצד הגבורה משמאילים לכף חובה, וקו הרחמים מכריע ביניהם. ולהיות שאין דעת שלישי מכריע אלא שצריך להיות נטיית המכריע קרוב אל אחד משני הקצוות, ובהיות קו הרחמים באמצע כלול משניהם יהיה אל האמצעות ואין ההכרעה זו הכרעה. לכן מוכרח אל המשכתו מכ"ע שבכח רחמי הלובן העליון יטה אל צד החסד וזה שנקרא מטה כלפי חסד. ומצד היות החסד היושבת ראשונה במלכות הוכרח להיות פותח בזכות תחלה. וזהו הטעם שאחז"ל פותחין בזכות תחלה ואם הסנהדרין פתחו לחובה תחלה לא היו דנין אותו כל עיקר. וכן דרשו רז"ל (סנהדרין א') ושפטו העדה והצילו העדה בעינן עדה שופטת ועדה מצלת, דבעינן רמז אל שני כוחות הדין והחסד. ולפי שאין המים והאש מתערבים יחד אם לא ע"י אמצעי לרוב רחקם, הוצרך אל האויר שהוא קו האמצעי המכריע שהוא כלול מב' הקצוות, ולכן נק' שמים שהכונה אש ומים. ויש לשאול כי היה ראוי שיאמר מים אש כי המים הם תחלה כדפי' א"כ היה ראוי שיאמר מימש. וי"ל כי כיון שכוונת ההכרעה להיות מטה כלפי חסד כדפי', לזה אמר תחלה שמים אש המושבים אל המים. וזה כונת המשנה (אבות פ"ה) כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים דהיינו חסד וגבורה שהם במחלוקת, וחפצים בהכרעה האמצעית דהיינו שמים כדפי'. ולכן סופה להתייחד ולהתקיים שהיא בתוך הקדושה והאצילות הטהור. אבל המחלוקת שאינה לש"ש שאינם חפצים בהכרעה רק מחלוקת לקנטוריא, הוא מתדבק באשו של גיהנם שהיא הקליפה שאין מקבלת הכרעה והם הם סטרא דשמאלא שלעולם משמאילים לכף חובה ואינם רוצים בהכרעת החסד. ולפיכך נאמר בו הבדלה כענין (בראשית א) ויבדל אלקים בין האור שהוא הקדושה ובין החשך שהוא חשך שבגיהנם כענין (ש"א ב ט) ורשעים בחשך ידמו. ונבדלת מן הקדושה מפני שנתרחקה מן הדין המקבלת הכרעה כמו שהיה בענין קרח ועדתו שהיה עקרם לוים מצד הגבורה ואהרן הכהן איש החסד ומשרע"ה היה קו המכריע שהיא מדתו. ולא רצו עדת קרח בהכרעה לפיכך נאמר בהם הבדלה כענין (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה הרעה. ולכן אמר משה רבינו ע"ה (שם) ואם בריאה יברא ה' וכו' כיון ששוו אל הקליפה הרעה שהיא עדה הרעה אין עדה פחותה מי' והיתה רעה לפיכך הכניסם בגיהנם מין במינו. אבל במחלוקת שהיא לש"ש כמחלוקת הלל ושמאי שהלל היה נשיא איש החסד ושמאי אב"ד בעל הגבורה וממדותיהם ניכרים שהלל לא כעס מימיו שלא לפגום מדתו ושמאי היה רגזן שמדתו גרמה לו. ועקר מחלקותם היה לשם שמים לקבל הכרעה, ולפיכך נתקיימה מחלקותם. ועד"ז יובן מה שאחז"ל (עירובין דף י"ג) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם מפני ענוותנותם. והכונה שהיו מתדבקים לצד החסד בענוה ובשפלות ובהיותם נוחים ולכן הלכ"ה שהיא השכינה כמותם שנטייתה לצד החסד כענין אמרם ז"ל (מגילה דף י"ג) אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה. ועד"ז יובן אמרם ז"ל (שם בעירובין) אלו ואלו דברי אלקים חיים וכו' פי' אלקים חיים הוא הבינה שמשם נשפע כל הבנין. ואמר שבין המטמאין והפוסלין והמחייבין שהם נוטין לצד הגבורה אל החומרא להראות שיש שם רשות לקליפות ולכן חייב פסול טמא, בין המטהרין המכשירין והמזכין שהם נוטין לצד החסד אל הקולא להראות שאין שם רשות ושליטה לקליפות ולכן זכאי כשר וטהור, הכל הוא מהבינה שמשם השפעת ב' הקצוות וכאשר יגבר יד ושפע המתרבה מאחד משני הקוים אז הלכה כמותו לאסור ולהתיר וכו'. ולכן בין המטהר ובין המטמא כל א' דבריו צודקים. ולכן לפעמים ג"כ יהיה הלכה כבית שמאי בדוחק שרוב הנטייה הוא לצד החסד. ולהעירנו על הענין הזה אז"ל ב"ה לקולא ב"ש לחומרא זה לחסד וזה לגבורה כמדתם חוץ מדבר מספר כנודע. וטעם החלוף לפעמים הוא ע"ד (בראשית כב ז) הנני בני שלפעמים החסד לצד הגבורה והגבורה לצד החסד שהאש כלול במים והמים כלולים באש כדפי' בשער מהות והנהג' פי"ו, וזה טעם עקידות יצחק כמבואר בזוהר פרשת העקדה. ועם זה יובן טעם חילופם בקצת האילנות אברהם אל השמאל ויצחק אל הימין בפרט ביריעה:

אופן פא
אמרו במדרש וזאת הברכה (דב"ר פי"א י') שהתפלל משה תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן כדי לכנס לארץ ישראל. ויש ליתן טעם למה דווקא תקט"ו פעמים התפלל לא פחות ולא יותר. אבל הענין שהראה הקב"ה למשה ק"ך נביאים שעמדו לישראל ותיקנו שמונה עשרה על הסדר העולם (מגילה דף י"ז:), ורצה משה לתקן התפילה, לכן התפלל כמנין ואת"חנן שהוא כמנין תפילה, ועל זה אמר בעת ההיא, שהראה הקב"ה למשה ק"ך נביאים, כמו שהיה משה בעת ההיא בן ק"ך שנה. ועל זה בקש משה אתה החלות להראות לי סוד תפלה אבות תקנום (ברכות כ"ו ע"ב), את גדלך זה אברהם שתקן תפלת שחרית, ואת ידך החזקה זה יצחק תיקן תפילת המנחה, אשר מי אל זה יעקב שתקן תפלת ערבית, ובמלת גדלך נרמז ג' תפלות שמתפללין בכל יום, דהיינו ג' פעמים י"ט כמנין גדלך שהוא נ"ז, וסימנך ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמ"ה (תהלים נה יח), שהוא בגימטריא נ"ז. וזה הראה לו הקב"ה ברכת המינים שתקנו ביבנה משרבו המינים (ברכות כ"ח ע"ב), וזה רמז באומרו ידך החזקה, ר"ל שגברו יד שמאל בעולם, והוצרכו אז באותו פרק לתקן כתר של נוקבא משגברו רשעים שהם סוד תר"ך נצוצי חשך כמנין רשעים, רשעי"ם בחשך ידמ"ו (שמואל א' ב ט), בא"ת ב"ש מקי"ף שהם בגימטריא סמא"ל ונח"ש שט"ן עם הג' מלות, שגברו באותו פרק כשגברו המינים, אז הוצרכו לתקן גם כן כתר של מלכות. וזה הראה לו הקב"ה נ"ז ברכות בכל יום כמנין גדל"ך, כשגברה יד המינים שהוא סוד ידך החזקה שהוא תוקף הדין, אז דבר בעולם והתפלל משה שיבא הוא לארץ ישראל ויהיו י"ז ברכות, כדאיתא במדרש רבה פרשת קרח (במ"ר פי"ח כ"א) על פסוק וקח טו"ב (הושע יד ג), בגימטריא י"ז שהם י"ז ברכות, כי את צמח דוד תיקן אחר כך, ועליה אמר אעברה נא, כשאעבור לארץ ישראל ואתקן י"ז ברכות בכל יום ג' פעמים הרי מנין נ"א, ואחר כך נתן הטעם למה יהיו הברכות נ"א, הלא י"ט ברכות הן מנין גדל"ך שהם נ"ו בכל יום, לזה אמר ואראה את הארץ, מאחר שאני רואה את הארץ אני אעביר את המינים מן העולם ואת רוח הטומאה שלא יצטרכו לתקן ברכת המינים, ונמצא שלא יהיו הברכות בכל תפלה רק כמנין טו"ב שהם י"ז. ואם תאמר והלא י"ח הם, על זה אמר והלבנון ברכת י"ח שהיא את צמח דוד, תקנו דוד בשעה שיסד יסוד בית המקדש. השיב הקב"ה רב לך, הלא אתה רבן של ישראל בי"ח ברכות, כמ"ש (משלי כח כ) איש אמונות רב ברכות זה משה מדרש רבה שמות פרשת פקודי (שמו"ר פנ"א א'), הוא רבן של ישראל בברכות, שכן 'משה 'איש 'האלהים (דברים לג א), ר"ת מאה. וכן בשעת עשיית המשכן זכר משה כאשר צוה ה' את משה י"ח פעמים, לקביל י"ח ברכות. זה רמז משה בר"ת 'אתה 'החלות 'להראות, ר"ת אה"ל. שבשעת הקמת המשכן רשם משה על כל דף י"ח פעמים כאשר צוה ה', והוא כנגד י"ח ברכות, וכנגדן כתיב י"ח פעמים אהרן משה בתורה, וי"ח אזכרות בקריאת שמע, י"ח אזכרות במזמור הבו לה' בני אלים, י"ח פעמים אבות בתורה. ומה שרצה משה להעביר רוח הטומאה מן העולם, אמר הקב"ה צו את יהושע, אין צו אלא רוח הטומאה, צא תאמר לו שהיא צואה רותחת שנידון בה כאשר משפטו שם פעלו (כדאיתא בגיטין דף נ"ז.), שתיקנו כנגדו ברכת המינים ביבנה. לכן אמר צ"ו את יהושוע, צ"ו בגימטריא צא"ה, אין צו אלא עבודה זרה (סנהדרין נ"ו ע"ב), שעשה עצמו עבודה זרה, וחזק"הו ואמצ"הו בגימטריא רו"ח הטומאה, שצוה הקב"ה למשה שהוא יעביר רוח הטומאה מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, כרת דייקא, שבאותו זמן רשעים גברו והוצרכו לתקן עולם במלכות שדי, שהוא סוד ברכת המינים תיקן כתר של נוקבא בהכרת רשעים תראה, ר"ל חושבנא דדין כחושבנא דדין:

פָּתַח וְאָמַר לְמַלְכָּא דַּהֲוָה לֵהּ כַּמָּה בִּנְיָנִין לְמִבְנֵי, וַהֲוָה לֵהּ אוּמָנָא. וְאוּמָנָא לָא הֲוָה עָבִיד מדעם אֶלָּא בִּרְשׁוּ דְּמַלְכָּא. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ח׳:ל׳) וְאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וְגוֹ'. מַלְכָּא וַדַּאי אִיהוּ חָכְמָה לְעֵלָּא, וְעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִיהוּ מַלְכָּא לְתַתָּא. אֱלֹהִים אוּמָנָא לְעֵלָּא וְדָא אִמָּא עִלָּאָה, אֱלֹהִים אוּמָנָא לְתַתָּא וְדָא שְׁכִינְתָּא דִּלְתַתָּא. וְאִתְּתָא לֵית לָהּ לְמֶעֱבַד מידעם בְּלָא רְשׁוּ דְּבַעְלָהּ. וְכָל בִּנְיָנִין דַּהֲווֹ בְּאֹרַח אֲצִילוּת, הֲוָה אַבָּא אָמַר בַּאֲמִירָה לְגַבֵּי אִמָּא יְהִי כָּךְ, וְכָךְ הֲוָה. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית א׳:ג׳) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיֹּאמֶר, הֲוָה אָמַר לֶאֱלֹהִים יְהִי אוֹר מָארֵי דְּבִנְיָנָא אִיהוּ אוֹמֵר, וְאוּמָנָא עָבִיד מִיָּד. וְהָכֵי בְּכָל בִּנְיָנִין דְּאִנּוּן באור' אֲצִילוּת, הֲוָה אָמַר יְהִי רָקִיעַ יְהִי מְאֹרֹת וְכֹלָּא אִתְעֲבִיד מִיָּד. כַּד מָטָא לְעָלְמָא דְּפֵרוּדָא דְּאִיהוּ עוֹלַם הַנִּפְרָדִים, אָמַר אוּמָנָא לְמָארֵי בִּנְיָנָא, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. אָמַר מָארֵי בִּנְיָנָא וַדַּאי טָב הוּא לְמֶעֱבַד לֵהּ אֲבָל עָתִיד הוּא לְמֶחֱטֵי קַמָּךְ, בְּגִין דְּאִיהוּ כְּסִיל. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי י׳:א׳) בֶּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֶן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ, אִיהִי אַמְרַת בָּתַר דְּחוֹבֵהּ בְּאִמָּא תַּלְיָא וְלָא בְּאַבָּא, אֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְרֵי לֵהּ בְּדִיקְנָא דִּילִי. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, וְלֹא בָּעָא לאשתתפ' בֵּהּ אַבָּא. בְּזִמְנָא דְּחָב מַה כְּתִיב וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. אָמַר מַלְכָּא לְאִמָּא וְלֹא אֲמָרִית לָךְ דְּעָתִיד אִיהוּ לְמֶחֱטֵי. בְּהַהוּא זִמְנָא תָּרִיךְ לֵהּ וְתָרִיךְ לָהּ עִמֵּהּ. וּבְגִין דָּא כְּתִיב בֶּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב, דָּא אָדָם דְּאִיהוּ בְּאֹרַח אֲצִילוּת. וּבֶן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ, דָּא אָדָם דִּבְרִיאָה. קָמוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּא וְאָמְרוּ רִבִּי יוֹסִי וְכִי אִית פֵּרוּדָא בֵּן אַבָּא וְאִמָּא, דְּמִסִּטְרָא דְּאַבָּא אִיהוּ כְּאֹרַח אֲצִילוּת וּמִסִּטְרָא דְּאִמָּא בַּבְּרִיאָה. אָמַר חַבְרַיָּא חַבְרַיָּא לָאו הָכֵי, דְּהָא אָדָם דַּאֲצִילוּת דְּכָר וְנוּקְבָא הֲוָה מִסִּטְרָא דְּאַבָּא וְאִמָּא, וְדָא אִיהוּ (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. יְהִי אוֹר מִסִּטְרָא דְּאַבָּא. וַיְהִי אוֹר מִסִּטְרָא דְּאִמָּא. וְדָא אִיהוּ אָדָם דּוּ פַּרְצוּפִין. וּלְהַאי לֵית בֵּהּ צֶלֶם וּדְמוּת. אֶלָּא אִמָּא הֲוָת לֵהּ כְּנוֹ"י דְּסָלִיק לְחֻשְׁבַּן אֱלֹהִים. וְהַהוּא כִּנּוּי אִיהוּ אוֹר וְחֹשֶׁךְ. וּבְגִין הַהוּא חֹשֶׁךְ דַּהֲוָה בְּהַהוּא כִּנּוּי, אָמַר אַבָּא דְּעָתִיד לְמֶחֱטֵי לָאָדָם דִּבְרִיאָה (נ"א דאצילות) דְּאִיהוּ אוֹר לְבוּשׁ עֶלְיוֹן. וְהַאי אִיהוּ אוֹר דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיוֹם א' דִּגְנָזוּ לַצַּדִּיקִים. וְהַהוּא חֹשֶׁךְ דְּאִתְבְּרֵי בְּיוֹמָא קַדְמָאָה לְרַשִּׁיעַיָּא הָדָא הוּא דִּכְתִיב (שמואל א ב׳:ט׳) וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ. וּבְגִין הַהוּא חֹשֶׁךְ דַּהֲוָה עָתִיד לִמְמָטֵי לְהַהוּא אוֹר, לָא בָּעֵי אַבָּא לְאִשְׁתַּתְּפָא בֵּהּ. וּבְגִין דָּא אָמַר נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ הַהוּא אוֹר. כִּדְמוּתֵנוּ הַהוּא חֹשֶׁךְ דְּאִיהוּ לְבוּשָׁא דְּאוֹר, כְּגַוְנָא דְּגוּפָא דְּאִיהוּ לְבוּשָׁא לְנִשְׁמְתָא. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי. חֲדוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּא וְאָמְרוּ זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין דְּלָא אִשְׁתְּמָעוּ עַד הַשְׁתָּא.